אורדן שרון - מאלף כלבים

אז ככה הכל התחיל...אמנם היום אני מאלף כלבים, אבל עד לפני עשור פחדתי מכלבים... זה היה יום קיצי ויפה הייתי בן 6, ושיחקתי עם אבא שלי כדורגל בפארק של "מגדל המים" בבית שמש כשהגיע כלב משוחרר (שכנראה חשב שהכדור - זה אני) והתחיל לרוץ לכיווני ברחתי בצרחות ואבא שלי, רץ לכיווני והעיף את הכלב בבעיטה זהו. זאת החוויה הראשונה שהייתה לי מכלב. כלב זה מ-ס-ו-כ-ן. וכמובן שזה לא עזר שגדלתי בבית מסורתי, שלא היה בו שום קשר או חיבה לכלבים("כלב זאת חיה טמאה"...זה משפט שמאוד זכור לי מהילדות) זאת חוויה שנשארה איתי...עד...שאימצתי את פנדה(הכלבה הראשונה שלי) - 11 שנים אחרי המקרה הזה – נולד לי עוד אח קטן. ההורים הספיקו להתגרש. התחרדתי והייתי בישיבה 4 שנים. חזרתי בשאלה. עברנו 3 ערים. עכשיו גרנו באילת. ו...עדיין פחדתי מכלבים. עד ש ממש "במקרה" תוך כדי הליכה עם אמא שלי במרכז עסקים עברנו ליד חנות חיות ואין לי מושג למה... אמרתי לה "בואי ניכנס...סתם להסתכל" אז נכנסנו. החנות הייתה מלאה בציוד ובאנשים ובפינת החנות, גדר גורים הגדר הייתה מלאה בעיתונים מלוכלכים וכלבה קטנה עומדת בפנים ול-א מ-פ-ס-י-ק-ה ל-נ-ב-ו-ח "מה?! זה לא הגיוני..." (זאת המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש) זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי סיטואציה כזאת זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי בעל חיים סובל בצורה כזאת זה פשוט לא הסתדר לי בראש... מיהרתי למוכר ושאלתי "תגיד, מה זה הכלב הזה פה?... למה הוא בגדר מלאה בצרכים ולא מפסיק לנבוח??" "אהה...זאת גורה שזרקו פה הבוקר.. תכף יביאו גם את האחים שלה.. זה קורה מלא..." - הוא אמר באמת שהמוח שלי קיבל קצר באותו רגע... "זרקו??...זה קורה מלא?.." הסתובבתי לאמא שלי ואמרתי: "אנחנו לוקחים אותה! – אין! מצב! שהיא נשארת פה!" "מה אתה גנוב?? איפה נשים אותה?? אנחנו בכלל לא יודעים איך לגדל כלב... ויש לנו חתולים בבית!! ואתה בכלל מפחד מכלבים!!" והיא צדקה... בהכל... אבל זה לא עניין אותי ובשיא הביטחון עניתי "תסמכי עליי. אני אגרום לזה לעבוד" ואמא שלי, כמו אמא שלי... תמיד ידעה לסמוך עליי ת-מ-י-ד נתנה גב לבחירות שלי לבחירות של "ילד" וגם שהבחירות האלו לא הצליחו לי... אף פעם לא שמעתי "אמרתי לך!" או "היית צריך להקשיב לי!" במקום זה שמעתי "זה בסדר...אני מאמינה בך, אני יודעת שאתה תצליח!" (פוווווו צמרמורות תוך כדי שאני כותב את זה..) אז... הרמתי אותה על הידיים (את הגורה כן? לא את אמא שלי...) ו-אימצנו אותה! אני זוכר את עצמי מחזיק אותה על הידיים מצמיד אותה חזק אליי ולוחש לה כל הדרך לבית "זהו...זה אני ואת עכשיו... מעכשיו הכל יהיה בסדר... מעכשיו...אני דואג לך..."